יוצאים לטראק | פרק 39 | ניסטגמוס
לכבוד 20 שנה לצאת אחד האלבומים הכי מיוחדים שנכתבו אי פעם, ישבנו לראיון עם ניסטגמוס בכבודו ובעצמו כדי לשמוע את הסיפור מאחורי היצירה. דיברנו על איך הוא התחיל לכתוב מוזיקה, מה היו ההשפעות שלו באותה תקופה, וקיבלנו גם את הסיפור מאחורי אחד הטראקים הכי ייחודים שנכתבו אי פעם. פרק מיוחד מאוד, מקווים שתאהבו. לינק לטראק - לינק לטראק של אופיר - עקבו אחרינו - הראיון המלא - ספר לנו קצת על עצמך ואיך הגעת להיות אמן טראנס. גדלתי במשפחה נוצרית פונדמנטליסטית וניגנתי בכלים למען ישו מאז שהייתי בן חמש. כשמלאו לי תשע-עשרה, התקבלתי לסמינר, אך הסקרנות שלי לגבי טבע המציאות הובילה אותי לחקור נקודות מבט אחרות. לפני שיצאתי לסמינר, לקחתי מינון גבוה של LSD, מה ששינה באופן עמוק את תפיסתי את העולם. הסמינר בוטל. בגיל עשרים השתתפתי במסיבת מחסן מחתרתית ראשונה, והחוויה הייתה לא פחות ממשנת חיים. נשאבתי לחלוטין לאנרגיה ההיפנוטית של המוזיקה האלקטרונית ולרוח הקהילתית של רחבת הריקודים. בתוך ימים ספורים רכשתי את הסיקוונסר האלקטרוני הראשון שלי—MC-303—ואחריו MC-505, ובתוך חצי שנה כבר ביצעתי הופעות לייב PA. משם, האוסף שלי של ציוד מוזיקלי גדל במהירות. חמש שנים לאחר מכן, קניתי את המחשב הראשון שלי, לא כדי להפיק "בתוך הקופסה", אלא פשוט כדי ליצור דיסקים במקום להקליט על קלטות טייפ חד-פעמיות. כמה זמן לקח לך ליצור את האלבום "The Immaculate Perception"? תהליך הכתיבה ארך כשלושה חודשים, אך העבודה על העיצוב והמאסטרינג לקחה זמן רב יותר. באותה תקופה, זרימת העבודה שלי הייתה מבוססת בעיקר על חומרה—השתמשתי בעיקר ב-Electribe, ב-JP-8000 וב-Triton, כשהמחשב שימש בעיקר כסיקוונסר ולא ככלי הפקה. לא הייתה לי אפילו כרטיס קול ראוי לרוב תהליך ההקלטה; הכל הוקלט דרך כניסת הקו של לוח האם ותוזמן לאחר מכן. מעניין שבשנה שעברה הצלחתי לאתר ולקנות מחדש JP-8000 מיפן כדי לשלב אותו בסטודיו הנוכחי שלי. הוא עדיין נשמע מדהים. האם ניגשת לאלבום עם איזושהי תפיסה של חוויות משנות תודעה? עטיפת האלבום היא מחווה לעזיבתי את הדת המאורגנת. בעוד שיש מאזינים שראו באלבום השראה מסמים, הוא למעשה אלבום אנטי-סמים. כל דגימת קול בו אומרת במפורש "אל תעשו סמים." חלק מהדגימות לקוחות למעשה מאלבום של ביל קוסבי משנת 1971 שבו הוא מזהיר ילדים משימוש בסמים—מסר שבמבט לאחור מרגיש אירוני לאור הגילויים המאוחרים על קוסבי. כמה האלבום מושפע מ-"Fear and Loathing in Las Vegas"? באותה תקופה עבדתי כאמן פולי באולפני Pinewood, כך שההשפעות שלי היו בעיקר קולנועיות. אף על פי ש-"Fear and Loathing" היה חלק מהתרבות באותה תקופה, ההשראה שלי הגיעה יותר מהרצועה "L.S. Dance" של Psysex מאשר מהסרט עצמו. עם זאת, אני רוחש הערכה עצומה לעבודתו של טרי גיליאם—לסרטים שלו יש סוריאליזם חלומי ייחודי שמדבר אליי עמוקות. אילו אמני טראנס אתה מחשיב כהשראה שלך? Psysex, Talpa, Terrafractyl, Logic Bomb, וכמובן, Infected Mushroom. תמיד נמשכתי לאמנים שיש להם הבנה עמוקה של סולמות מוזיקליים וקומפוזיציה ולא רק להתמקדות בטכניקות הפקה. האלבום מאוד שונה מהמוזיקה שיצאה ב-2005 (תקופת ה-"Full-On"), השתמשת באלמנטים שלא היו "רגילים" למוזיקת טראנס סטנדרטית. היית אחד מהבודדים שכתבו מוזיקה מחוץ לקופסה. חשבת על זה כשהכנת אותו? האמת שמעולם לא ניסיתי להיות שונה—אני פשוט אוהב לספר סיפורים. כל רצועה היא נרטיב כלשהו. למשל, "This is a Recording" הוא ניסיון שלי לשחזר באופן קולי את החוויה שלי משיחת חירום שנעשתה בתנאים משופרים, בצורה המדויקת ביותר שיכולתי. העבודה שלי כאמן פולי לימדה אותי שמוזיקה יכולה להיבנות מכל דבר. הקלטתי בשטח הכל, ממנועי סרוו ועד מפני שלג, עבור האלבום הזה. לפעמים, הצלילים הבלתי צפויים ביותר יכולים לשאת את המשקל הרגשי החזק ביותר. איך האלבום התקבל כשהוא יצא? Psyreviews נתנו לו ביקורת זוהרת—אולי יותר ממה שהגיע לו. בקנדה, פסייטראנס היה (ועדיין נשאר) ז'אנר נישתי, ולכן ההופעות שלי הוגבלו למסיבות קטנות של כ-50 עד 100 אנשים. התגובות היו מעורבות; באירועי פסייטראנס הוא התקבל היטב, אך במסיבות מוזיקה אלקטרונית מיינסטרימיות הוא לעיתים לא התחבר לקהל. היה מופע אחד בפרט שהתקבל כל כך גרוע עד שהאלבום הבא שלי היה דאונטמפו. חחח. תמיד הייתה לי הערכה עמוקה לקהילת הפסייטראנס כי הם בין חובבי המוזיקה הכי מסורים שיש. הם ייסעו רחוק יותר מכל אחד אחר רק כדי לרקוד על הרחבה. האם אי פעם הופעת בישראל? אתה יודע שיש לך קהל מעריצים כאן, והאלבום שלך נחשב ליצירת מופת? 😎 לא, אף פעם לא הוזמנתי לנגן מחוץ לצפון אמריקה, ולכן אני נרגש ומופתע לשמוע שהמוזיקה שלי מצאה קהל מאזינים בישראל. בהתחשב בכמות המוזיקה המדהימה שיצאה מסצנת הפסייטראנס הישראלית, מעולם לא דמיינתי שהאלבום שלי יגיע לשם. אחת המחמאות הגדולות ביותר שקיבלתי הייתה מפליקס גרינליס (Terrafractyl), שאמר לי פעם: "אתה Nystagmus? הקשבתי לך כל הזמן כשהייתי ילד!" הרגשתי כמו כוכב רוק. למה לא המשכת עם הפרויקט? פסייטראנס תמיד היה ז'אנר נישתי בקנדה, והרגשתי רצון להופיע מול קהלים גדולים יותר. לצערי, 95% מהחברים הקרובים שלי פשוט שנאו פסייטראנס, מה שלקח קצת מהכיף שבהופעות. "Vibrations" לא היה אלבום מתוכנן—זו הייתה בעצם אוסף של רצועות שנכתבו בתקופת "Immaculate Perception" אך מעולם לא נכנסו לאלבום. מישהו שאל אם יש לי חומר שלא שוחרר, אז חיפשתי בכונן קשיח ישן בעליית הגג ומצאתי כמה פנינים שנשכחו. לגבי "Anahata", הוא נכתב כולו בסראונד 5.1, מה שהפך אותו לחוויה סונית ייחודית שדרשה מערכת רמקולים מיוחדת. ההופעות החיות של האלבום הזה היו מההופעות הכי סוחפות שעשיתי אי פעם.
