הסגנונות של הטראנס, מוסברים

פסיטראנס, או בשמו המלא טראנס פסיכדלי, הוא ז'אנר של מוזיקה אלקטרונית שנולד מהגואה טראנס באמצע שנות התשעים. בעיטה בכל פעימה, בס מתגלגל שלא עוצר, ליידים שמתעוותים ומתפרקים, וקצב של 138 עד 148 פעימות בדקה שנועד לרחבה בטבע, לא לרדיו.

גואה טראנס הוא הסגנון שממנו יצא כל הטראנס הפסיכדלי. הוא נולד על החופים של גואה שבהודו בסוף שנות השמונים, קיבל שם ולייבלים באירופה באמצע שנות התשעים, ובישראל הפך למוזיקה של דור שלם. מנגינות ארוכות ורב שכבתיות, קווי אסיד של הסינתיסייזר 303, סולמות מזרחיים וקצב של 135 עד 150 פעימות בדקה.

פול און הוא הסגנון של הפסיטראנס שישראל המציאה ושהעולם אימץ. 140 עד 148 פעימות בדקה, בס מתגלגל שמוביל, וליידים גדולים ומלודיים שנבנים לשיא כדי להרים רחבה של אלפים. כשאומרים בפסטיבל באירופה או בברזיל סאונד ישראלי, מתכוונים לזה.

פרוגרסיב, או בשמו המלא פרוגרסיב פסיטראנס, הוא הסגנון של הפסיטראנס שמעדיף גרוב על פיצוץ. 132 עד 140 פעימות בדקה, בס עמוק ונקי, אלמנטים שנכנסים אחד אחד ובונים לאט, ושיא שמגיע כשאתם כבר עמוק בפנים. זה הסגנון שהכי קל להיכנס אליו אם באים מטכנו או מהאוס, והכי קשה לצאת ממנו.

דארק פסיטראנס הוא מה שקורה לטראנס בשלוש בלילה כשהמנגינות הולכות לישון. 148 פעימות בדקה ומעלה, בס שרץ מהר, צלילים שמזכירים יער בחושך, מכונות ודברים שזזים בין העצים, ואף מנגינה שמחה אחת. זה לא סגנון לכל אחד, ומי שהוא בשבילו לא מוכן לשמוע שום דבר אחר.

פסיצ'יל, או פסיביינט, הוא הפסיטראנס בלי הבעיטה: אותו סאונד דיזיין פסיכדלי, אותם צלילים שנוסעים ומתעוותים, אבל ב-60 עד 110 פעימות בדקה, עם דאב, אמביינט וכלים אקוסטיים. זו המוזיקה של רחבת הצ'יל בפסטיבל, של הזריחה אחרי לילה של ריקוד, ושל הבית ביום ראשון.